אנדרו ריצ'י סיים את האוניברסיטה בשנת 1968 עם תואר בהנדסה. הוא פנה בתחילה לתחום המיחשוב שהלך וצבר תאוצה באותם ימים, אולם הבין עד מהרה שהוא מעדיף להיות עצמאי ובלתי תלוי, ולכן החל לעסוק באדריכלות נוף ברחבי לונדון. בעת שניהל את עיסוקיו מאחורי טנדר מדגם מוריס 1000, נקרתה בפניו בשנת 1975 פגישה עם משקיע של יצרנית האופניים המתקפלים "בייקרטון", ששינתה את מהלך חייו. בעת שהביט על העיצוב של אופני "בייקרטון", האמין שביכולתו לעצב כלי איכותי יותר וכך, הודות לגישה רעננה וחדשנית, החל באתגר העיצוב של אופניים מתקפלים.

העיצוב הראשוני נראה מבטיח מספיק, כדי להשיג תמיכה כלכלית ממס' חברים להרכבת אב טיפוס ועד מהרה אב טיפוס 1,2 ו-3 צצו מחדר השינה העמוס לעייפה של אנדרו, שהשקיף אל כנסיית ברומפטון בדרום קנסינגטון, לונדון – אופני ברומפטון נולדו!

כמו כל אבות הטיפוס, הברומפטונים הראשונים היו דיי גולמיים. שלדת המתכת ורכיבים אחרים היו כבדים למדי (משקלו של אב הטיפוס הראשון הגיע לכ-15 ק"ג), ורכיבי פלסטיק מעוצבים קוצצו, מתוך הכרח, מיציקה. אולם הקונספט עבד: הברומפטון קופלו בצורה חלקה ונינוחה אל חבילה קומפקטית מסודרת ובטוחה לתמרון. למרות שעלו במשקלם על אופני "בייקרטון", זו היתה התקדמות ראויה לציון בעיצוב אופניים מתקפלים.

תוכניתו של אנדרו בשלב זה, היתה לעורר עניין בחברה מבוססת, כדי שזו תשווק את הרעיון ותנפיק למוצר רשיון. על פניו, הקונספט עורר התעניינות מרובה, אולם מנגד היו לא מעט סיבות לדחות את הרעיון; על אף הצלחה כלל-עולמית של המותג "בייקרטון", יצרניות אופניים כמו "ראלי" למשל, לא שוכנעו שקיים שוק, או שיכול להיווצר אחד, עבור מכונה יוצאת דופן והחיפוש של אנדרו הסתיים במפח נפש. אף אחד לא שיער שעשרים שנה אחר כך, ברומפטון תגדל להיות יצרנית האופניים הגדולה באנגליה וש"ראלי" תהפך ברבות הימים למותג ותו לאו.

האלטרנטיבה שעמדה בפני אנדרו היתה התחלת קו יצור עצמאי, וזו דרשה מימון; חיפוש אחר משקיעים נחל כישלון ולאחר חמש שנים של נסיונות מימון שלא צלחו, עתידם של אופני ברומפטון לא נראה מזהיר. פעם נוספת, היו אלו חבריו של אנדרו שעזרו לשמור על הקונספט חי וקיים: 30 מהם הסכימו לרכוש אופניים ואנדרו פנה באחד למלאכת הבנייה.

קונים פוטנציאלים אחרים החלו לצוץ, ואנדרו, מעודד מן הדרישה שהלכה ונוצרה מפה לאוזן, החליט לפתוח בקו יצור מצומצם, בלוויית מינימום כלים. אופני ברומפטון היו בעסקים.

החברה הפכה להיות מאוזנת, אולם ללא מימון נוסף, פיתוח האופניים עמד להיות משימה קשה, ולכן בלווית חבר מנהליו, פנה אנדרו בחיפוש אחר משקיעים. עם כ-500 זוגות אופניים שנבנו ונמכרו, התקוות במציאת משקיעים בסיבוב זה היו גבוהות; אולם גם בפעם זו, אנדרו לא צלח במציאת מימון וייצור תכנית ההרצה של הברומפטון באה אל סופה בפברואר 1983.

מכירתם של כל האופניים שבנה, הטמיעה באנדרו את האמונה באופניים שעיצב. יתרה מכך, הברומפטון נמכרו בכ-200 פאונד ליחידה, 20 פאונד יותר מן האופניים המתקפלים "בייקרטון" וכפול ממחירם של אופניים מתקפלים אחרים; מובן מאליו שהיה שוק לאופניים מתקפלים איכותיים וקומפקטים. בנוסף, הביקורות היללו את מראם וחוסנם של הברומפטון.

פעם נוספת, היה זה מפגש אקראי ששינה את עתידה של החברה. ג'וליאן ורקר היה יזם שהפך את חברת האודיו Naim  לאחת מן היצרניות המוערכות ביותר בשוק. במהלך חופשה בחופי צרפת על היאכטה שלו בעיר הקיט שרבורג בשנת 1982, הבחין באישה שהביעה עניין בשני זוגות בסיסיים של אופניים מתקפלים. היא שכנעה את ורקר ליצור קשר עם ברומפטון כדי לפגוש מעצב ייחודי, וורקר עשה בדיוק כך וגם רכש שני זוגות של אופני ברומפטון לעצמו.

כאשר גילה בשנת 1984 שחברת ברומפטון כבר אינה קיימת, ורקר התקשה להסתיר את אכזבתו ובספטמבר 1985 פנה אנדרו אל ורקר כמשקיע פוטנציאלי.

לקראת סוף שנת 1986 ובתמיכתו של ורקר, הצליח אנדרו להשיג מימון חד-פעמי מבנק ואת היתר ממשפחה, חברים ומשותפיו בחברת ברומפטון.עבור אנדרו, הדבר סימל את סופו של חיפוש אחר מימון שארך כחמש שנים, ושאפשר לו את חידוש העבודה על הפרויקט במלוא הקיטור.

לפני שהחל יצור הדגם החדש של ברומפטון (שהיה ידוע בכינויו "Mark 2" ), אנדרו עיצב מחדש את האופניים והצליח בעזרת שימוש באלומיניום במוט הכידון וברכיבים אחרים, להפחית את משקל האופניים באופן משמעותי.

העבודה נשאה פירות באופן כמעט מיידי. בתערוכת Cyclex באפריל 1987, זכו האופניים בפרס המוצר הטוב ביותר באותה שנה.

עד נובמבר 1987 התמקמה החברה בברנטפורד שבמערב לונדון, ועד חודש מרץ גדל היצור לכ-60 ברומפטונים בחודש. עד סוף שנת 1988, התפוקה גדלה ל-90 ברומפטונים. גם מכירות מעבר לים; לגרמניה, הולנד, אוסטריה, צרפת ובלגיה החלו להראות במהרה את אותותיהם.

שנות התשעים המוקדמות של המאה ה-20, היו שנים של התרחבות הדרגתית עבור החברה. ובו בעת הלך המוניטין הבינלאומי של ברומפטון וצבר תאוצה. שיתוף פעולה עסקי עם חברת Neobike הטייוואנית, שנועד היה לפתוח עבור ברומפטון את שערי השווקים האסיאתים, לא יצא לפועל. וזו החלה בפיתוח אופניים מתקפלים משלה – הדאון.

מערך המכירות בשנות התשעים עלה על הציפיות וברומפטון נאלצה לעבור למתחם גדול יותר בצ'יזוויק פארק לקראת סוף שנת 1993. באפריל 1995 זכתה החברה בפרס המלכה ליצוא הודות  להגדלת מערך המכירות בגרמניה, הולנד, סקנדינביה ועוד. בסוף 1996 זכו ברומפטון בפרס אופני השנה על ידי ה- ADFC הגרמני ומערך המכירות גדל בהתאם.

האופניים שהתקשו במציאת משקיע לפני עשור הלכו וצברו תאוצה.